» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

האינסטינקט האנושי
מאת: רוברט ווינסטון
Human Instinct - Robert Maurice Winston

ההוצאה: ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב מדוע גברים מוכנים לסכן את שמם, את מעמדם ואפילו את חייהם למען מין מזדמן? מדוע אנחנו חשים דחף בלתי נשלט "לגנוב את הרמזור"? מדוע אנחנו מגיבים בעוצמה כזאת לריחות מסוימים? מדוע אנחנו משתכרים מניצחון ומדוע האהבה נוטה להסתיים אחרי שמונה-עשר חודשים? במלים אחרות, מדוע אנחנו נשלטים על ידי האינסטינקט ולא על ידי התבונה? בספר המבוסס על סדרת טלביזיה מצליחה ועטורת שבחים של הבי בי סי, מציע המדען הבריטי הנודע לורד רוברט ווינסטון, סדרה של תשובות לשאלות אלה ולאחרות, מסקרנות לא פחות. בסגנון שובה לב ומלא הומור, מציג ווינסטון לקוראיו את החידושים האחרונים בתחומי חקר המוח, הפסיכולוגיה והגנטיקה. הוא מנפץ מיתוסים ואגדות המופיעים בספרות הפופולרית ומראה כי התגליות המדעיות יכולות להיות מפתיעות יותר מכל מיתוס. פרופסור רוברט ווינסטון מאימפריאל קולג' שבאוניברסיטת לונדון עוסק בתחומי הגינקולוגיה והמיילדות. שמו של ווינסטון, מבכירי חוקרי הפוריות בעולם מוכר לכל איש מקצוע. הוא ידוע לציבור הרחב בעיקר בזכות סדרות המדע הפופולרי המצליחות ביותר שלו בבי בי סי. בין הסדרות הללו: "לעשות ילדים", "המוח האנושי", ו"האינסטינקט האנושי", הסדרה שעליה מבוסס ספר זה. בשנת 1995 העניקה לו מלכת בריטניה תואר אצולה.

באדיבות ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב
מובא בפניכם הפרק השני מתוך הספר

פרק שני
המוח המתפתח

הילד השביר

ד"ר אנדרה קייסר (Keyser), איש נעים הליכות, פלאונטולוג בדימוס, חפר ב-1996 עם מספר עמיתים צרפתים בסחופת של מערות דרימולֶן, כמאה קילומטר מיוהנסבורג, בדרום אפריקה. חיפוש מאובנים יקרי ערך מחייב סבלנות ועדינות רבה. "קשה לתאר את ההתרגשות שאתה חש כשאתה חופר בעזרת מרית," אומר קייסר. "זה מפחיד, כי קל מאוד לפגוע בעצמות השבירות." ואז ציפתה להם תגלית מרתקת. הם חפרו בעומק של שבעה מטרים מתחת לרצפה של מערה ומצאו שרידי אדם, שקועים עמוק בבוץ, וחול בני שני מיליון שנה. החופרים הצליחו להוציא בעדינות רבה שתי גולגלות. העצמות היו שבירות ודקות מאוד. הישרדותן של עצמות אלה מפליאה בפני עצמה, כשמביאים בחשבון את ההשפעה ההרסנית של כוחות הטבע במשך אלפי השנים שעברו. אבל המעניין ביותר באשר לגולגלות אלה היה היותן גולגלות של ילדים.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה התגלו שרידים קדומים של ילדים. הילד הראשון היה כבן שלוש כשמת, והוא היה קשור ישירות לקו ה- Homo של אבותינו הקדומים. השני היה בן עשרה חודשים, והיה שייך לאוסטראלופיתקוס רוֹבּוּסטוס, צמחוני מוצק בעל מוח קטן, זן שנכחד לפני כמיליון שנה. מה שמעניין במיוחד מבחינתי הוא הגולגולת של בן השלוש שהייתה בגודל של אשכולית, כמו גולגולת של עובר אנושי בן זמננו, לדברי ד"ר קייסר.

העובדה ששתי הגולגלות נמצאו בקרבת מקום אינה אומרת כי השניים חיו באותו בזמן. שיטת התארוך גסה ביותר. ייתכן בהחלט שעשרת אלפים שנה מפרידות בין האחד לאחר, וכי הם נקברו במקרה באותה מערה מדברית וכוסו בסחופת למשך קרוב לשני מיליון שנה.

מה גרם למותם של שני ילדים אלה? האם מתו מרעב? מקור? מזיהום? ממחלה מידבקת? ייתכן שגופותיהם נגררו אל המערה על ידי בעלי חיים. ד"ר קייסר סבור כי סביר ביותר שכך היה, וכי חתוליים טורפים גררו אותם למערה.

אנו יודעים כי הילד האנושי הקדמון צימח שיניים. בלסת התחתונה שלו נמצאו שתי שיני חלב ושן טוחנת קבועה שנדחפה ביניהן, והשלוש נותרו קפואות כך זה למעלה משני מיליון שנה. אם יש דבר אחד שאנו יכולים לקבוע בוודאות לגבי שני הילדים, הרי זה שהם היו לגמרי תלויים באימהותיהם שיספקו להם מזון, חום, מקלט והגנה מפני הטורפים האכזריים ששרצו בסוואנה. תינוקות קדומים, כמו תינוקות בני זמננו, היו לגמרי פגיעים וחסרי ישע במשך חודשים רבים לאחר לידתם.

נתבונן לרגע בתינוק של שימפנזה. הוא ייוולד כעבור תקופה קצרה מזו של היריון אנושי, כלומר כעבור 230-240 יום. אף כי תינוק של שימפנזה חסר ישע יחסית לאחר הלידה, הוא מסוגל תוך עשרים וארבע שעות לזחול ביעילות רבה למדיי, וכעבור יומיים הוא יכול לטפס על אמו כדי לינוק. הוא מספיק חזק על מנת להיתלות על גופה לשם תעבורה, בלא כל עזרה מצדה. תינוק אנושי, שנולד לאחר תקופה ארוכה יותר רק במקצת, זקוק לתשעה חודשים על מנת להגיע למידה שווה של כוח ושליטה. למעשה, תינוק אנושי שיונח לנפשו, לא ישרוד יותר מארבעים ושמונה שעות. ראייתו של התינוק האנושי גרועה במיוחד; הוא קולט עולם מעורפל בלא יכולת להבחין בפרטים. הכישורים המוטוריים של תינוקות אנושיים הם לגמרי לא מפותחים. הם יכולים לאחוז בכל אובייקט, לחפש פטמה על חזה האם, וכפי שידוע לכל הורה חדש, הם לומדים יפה מאוד לבכות - אבל זהו כל טווח הכישורים שלהם. כמעט כל ההתפתחויות שבהן יתנסה תינוק אנושי בשנתו הראשונה - פיתוח יכולת זיהוי, כשרים מוטוריים, ראייה - התרחשו אצל גור השימפנזה כבר בהיותו ברחם. אנו, בני האדם, נולדים בטרם עת. על מנת לצאת אל העולם ברמת התפתחות כזו של השימפנזה, ההיריון היה צריך להימשך פרק זמן בל ייאמן של שמונה-עשר חודשים. בהשוואה לדודנים הצנועים יותר שלנו, אנו נולדים אנו בשלב עוברי ממש!

הואיל וחלק ניכר מן ההתפתחות האנושית מתרחש לאחר הלידה, ברור כי היילוד יהיה לגמרי תלוי בהוריו למשך שנים אחדות. הבוגרים נדרשים לכמויות אדירות של זמן ואנרגיה כדי להגן על התינוקות שלהם ולגדל אותם. חייבת הייתה להיות סיבה טובה מאוד מדוע בני אדם התפתחו להיות כה פגיעים וחסרי ישע כשהם ילדים קטנים. מה שווה את הסיכון שבהסתמכות גמורה וממושכת על בני אדם אחרים? לא צריך לחפש רחוק - המוח האנושי הגדול יותר והטוב יותר.

מוחות גדולים יותר, ראשים גדולים יותר

המוח האנושי גדל בערך פי ארבעה בפרק הזמן שבין הינקות והבגרות. אנו יודעים שהמוח הגדול והמפותח דחף את אבותינו הקדומים קדימה וסייע להם במאבק ההישרדות. אך הייתה מגבלה רצינית אחת: גודלו של אגן הירכיים הנשי. מעבר לגודל מסוים, הראש פשוט לא יוכל לעבור דרך תעלת הלידה. אף כי אגן הירכיים יכול להתרחב במידה מסוימת בעת הלידה, וראש התינוק יכול להתכווץ קצת בלא שייגרם לו כל נזק, לו היה הראש גדול בהרבה מתעלת הלידה, היה הדבר גורם לתוצאה הרסנית: התינוק לא היה יכול להיוולד כלל, או שהיה נולד עם נזק מוחי בלתי הפיך בתוך הגולגולת העוברית הרכה. תאוריה אחת אומרת כי גודל אגן הירכיים עצמו הוגבל על ידי העובדה שאנו הולכים על שתיים ולא על ארבע. מבנה אגן הירכיים חיוני לעמידה האנכית שלנו, ואם היה גדול קצת יותר הוא לא היה מסוגל לשאת כהלכה את עמוד השדרה. במילים אחרות, לו היו תינוקות נולדים עם מוחות גדולים יותר, כלומר עם ראשים גדולים יותר, הייתה הנקבה האנושית צריכה להיות בעלת אגן ירכיים רחב כדי כך, שהייתה מוגבלת מאוד בהליכה, ולמעשה מבחינתה התקדמות על ארבע הייתה יעילה הרבה יותר.

לא כך היה. כפי שכל אם יודעת, נדמה כי אגן הירכיים מגיע בזמן הלידה לקצה גבול התרחבותו. אף כי האגן הנשי התרחב במשך שלושה או ארבעה מיליוני השנים האחרונות, נגרמים לנשים כאבים עזים בעת הלידה. נראה כי אצל אף מין אחר אין הנקבה חווה רמת סבל המתקרבת לזו של הנקבה האנושית בעת הלידה. בספרו דרקוני גן העדן כתב קרל סאגן (Sagan) כי ספר בראשית מצביע על הקשר בין התפתחות התבונה לבין צירי הלידה, כאשר כעונש על אכילת פרי הדעת, האל אומר לחוה, "בעצב תלדי בנים" (ג, טז). עם הידע בא מוח גדול יותר, ועם מוח גדול יותר בא כאב, לפחות בכל הנוגע ליולדות.

קיים אפוא מתח פרדוקסלי בין לידה בטרם עת עם מוח, שהוא רבע ממוחו של בוגר, ובין הצורך בשלד שיוכל לשאת אותנו כך שנוכל ללכת בקומה זקופה. אין אנו יכולים כמובן למדוד בצורה מדויקת את עוצמתם של לחצים אבולוציוניים מסוגים שונים ואת מידת ההתאמה ביניהם במשך, נאמר, מיליון שנה.. נוכל רק להעלות השערות. האם הליכה על שתיים הייתה באמת חשובה כל כך? האם לא היו כמויות האנרגיה הגדולות הדרושות לטיפול בצאצאים סיבה מספקת לכך שהמוח האנושי לא יגדל? ישנן מספר דרכים לבחון את החידה הזאת. ייתכן שהיא קשורה לעובדה כי לו נשים היו שרויות זמן רב במצב של היריון, הן היו הופכות לטרף קל לטורפים, או שהיו מתות ברעב, אם משפחתן או הקבוצה שלהן לא היו דואגות להן. וייתכן שהצורך במוח גדול יותר - ואתו גידול בכוחות השכליים, בזיכרון ובכישורים החברתיים - היה גדול כדי כך, עד שהוא גבר על כל שיקול אחר.

אינסטינקטים של תינוקות

יילודים יכולים להראות לנו כיצד האינסטינקט האנושי - תכנית גנטית שלא השתנתה ברובה במשך עשרות אם לא מאות אלפי שנה - גורם לנו לחקור את העולם סביבנו, לנסות להבין את האובייקטים ואת האנשים שבו, לקשור קשרים עם הורינו ובעיקר להבטיח את הישרדותנו. אל לנו לשכוח אפילו לרגע את העובדה כי המורשת הגנטית שלנו עוסקת אך ורק בהישרדות, ובתור שכזאת היא חשובה בה במידה לתינוק בן יומו ולצייד הבוגר.

כפי שראינו, אף כי ניחנו בגולגולת גדולה יחסית לגופם, התינוקות האנושיים נולדים לא מפותחים די הצורך ובעצם חסרי ישע לחלוטין. אינסטינקטים רבי עוצמה צריכים להתערב ולהביא לכך שהיילוד ישכנע את הוריו להזינו, להלבישו ולהשגיח עליו מפני חיות רעות ודודים מרושעים. ואכן, מתברר כי לתינוקות הקטנים שלנו, גושים מתוקים וחסרי ישע, יש בעצם מערכות מתוחכמות של אזעקות, אותות, ריחות וטריקים אחרים, שיבטיחו כי יטפלו בהם וידאגו להם.

מרגע בואו של תינוק לעולם, ניתן לשמוע כיצד האינסטינקט מהדהד במסדרונות בית היולדות; הצעקה של התינוק היא סימן מכריע, מעין אס-או-אס, האומר לאם כי עליה לטפל בילד. בכי הוא קו ההגנה הקדמי בנשקייה של התינוק. רק לעתים נדירות בכי נותר בלא מענה, והוא התגובה הראשונה אם התינוק חש קור, אי-נוחות, כאב או רעב. אם יש צורך להחליף חיתול או אם הגיע הזמן לאכול, הבכי יזעיק את הבוגרים המטפלים בילד. רק למקרה שהם מתרחקים מן המחנה, אולי כדי ללקט מזון, התינוק מפעיל צעקה בעוצמה שהיא בלא כל יחס לגודל גופו. בקני מידה של מבוגרים, רמת הדציבלים של הצעקה הזאת תהיה שווה בערך לזו של פטיש אוויר! ובתגובה, קיים אצל כל אם אינסטינקט הגורם לכך שהיא כמעט אינה יכולה לעמוד בפני בכי התינוק שלה.

לא רק יילודים אנושיים ניחנו באזעקות שמע שנועדו להזעיק אימהות או אבות. מינים רבים משתמשים באסטרטגיות דומות, וציפורים, למשל, הן רעשניות במיוחד. גוזלים בקן חסרי ישע באופן יחסי כשהם קטנים, והוריהם צריכים להאכיל אותם. הם "יצייצו" עד שיצמיחו כנף ויוכלו להגביה עוף ולדאוג לעצמם.

תינוק הוא במהותו גוש קטן שדואג באופן בלתי מודע לאינטרס שלו בלבד. הוא משתמש בטכניקות של תמרון רגשי על מנת שהוריו יזילו ריר מרוב רגשנות ואהבה, על אף האנרגיה והזמן שהם צריכים להקדיש לו. טכניקות אלה פותחו ושוכללו במשך מאות אלפי שנים של אבולוציה.

משחקים

תינוקות אנושיים פיתחו עוד אינסטינקט כמעט אוניברסלי, העוזר להם מאוד. קשה להאמין כי קיים קשר של ממש בין משחקי הילדים והבתים הקטנים שהם בונים לבין ההישרדות היומיומית שלהם. אבל מחקרים העלו כי משחקים אלה נובעים מתוך אינסטינקט משמעותי ועמוק ביותר, ונודעה להם תכלית חשובה.

אצל בעלי החיים, משחקים הם נדירים למדיי. הם שכיחים לרוב אצל יונקים, אף כי ניתן להבחין שגם מספר עופות תבוניים כמו עורבים ועקעקים משחקים, גם אם לעתים רחוקות. משחק יכול להיות מסוכן למדיי אצל בעלי חיים מסוימים. 80 אחוז ממקרי המוות בקרב כלבי הים נגרמים בשל העובדה שהגורים השקועים במשחקיהם אינם מבחינים בהתקרבות הטורפים. משחקי לגו או בובות ברבי לא יגרמו בדרך כלל שום נזק לילדינו, אך ילדים מוציאים עד 15 אחוז מהאנרגיה שלהם בקפיצות ובניתורים. במונחים אבולוציוניים, זהו מחיר יקר להחריד. חייב להיות הסבר רציני לפעילות זו, חוץ מן ההנאה שבדבר.

מחקר שנערך לא מכבר באוסטרליה העלה כי קיים קשר מעניין בין משחק לבין גודל המוח. החוקרים השוו בין חמישה סוגים שונים של יונקים, מדולפינים עד מכרסמים וחיות כיס, ועמדו על כך שבעלי החיים שמוחם גדול יותר (ביחס לגודל גוף נתון) מבלים באורח משמעותי זמן רב יותר במשחקים. עורכי המחקר התרכזו בקבוצה הייחודית של חיות הכיס, והתברר כי הוומבאט הוא הרבה יותר קופצני ואוהב משחקים מאשר דודנו הקואלה, שמוחו קטן בהרבה.

כאשר אנו מסתכלים בילדים בשעת משחק, אנו רואים כי לעתים קרובות הם מפגינים התנהגות בוגרת. ילד בן שנה יגלה אמפתיה במהלך המשחק, ובגיל שלוש ילדים עוברים למה שמכונה "משחקי העמדת פנים", תוך חיקוי תפקידים של בוגרים והשלכת אמונות, רגשות ופעולות אל בובות ממשיות או אל דמויות דמיוניות. אינסטינקט פנימי עז זה "לנסות" את החיים של עולם המבוגרים הוא אמצעי חשוב של תקשורת וניסוי. נדמה כי בשל העובדה שמוחנו הגדול צריך זמן והתנסויות על מנת להתפתח בשנות החיים הראשונות, אחד הפתרונות של האבולוציה הוא לעצב את הרגשות ואת הבנת החיים שלנו דרך משחק, כך שנהיה מוכנים טוב ככל האפשר להישרדות בעולם המורכב של המבוגרים.

שורשי הלימוד

בכל הקשור ללימוד, פעוטות דומים לספוגים. המוח האנושי מתוכנת לרכוש במהירות את הכשרים שאנו זקוקים להם על מנת לנוע ולפעול בעולם הפיזי ואת אלה הדרושים על מנת ליצור קשרים עם אנשים אחרים ולהתחיל לתקשר אתם. כל הכישרונות הקוגניטיביים שמופיעים בינקות ובילדות - זיהוי פנים, מודעות מרחבית, היכולת לדבר בשפה ולהבין אותה - תלויים במידה גדולה או קטנה בסביבה ובאנשים שהפעוט חי אתם.

יכולתנו המדהימה ללמוד את הכשרים האלה הביאה לאחת התאוריות הבסיסיות והמוגנות בעיקשות הרבה ביותר של הפסיכולוגיה האבולוציונית. תאוריה זו אומרת כי אנו נולדים עם מוחות המכילים כבר מנגנונים או "מודולים" מורכבים. במילים אחרות, המוח הוא כמו אולר שוויצי: יש בו כבר כלים, שלכל אחד מהם תכלית מוגדרת. המוח שלנו אינו בנוי לסלק אבנים מפרסות סוסים, אלא להבין את עקרונות הדקדוק או להיבהל מנחשים ומעכבישים. אחד מתומכי התאוריה הזאת הוא נועם חומסקי (Chomsky), תאורטיקן השפה הנודע. חומסקי מאמין כי אנו באים לעולם עם מבנים מולדים במוח, שמאפשרים לנו ללמוד שפה, או לפחות שלכולנו תכנות גנטי שייצור את המבנים האלה, ככל שאנו מתפתחים מעובר ליילוד. הוא טוען כי מאחורי ריבוי התרבויות והשפות מסתתר "דקדוק אוניברסלי" משותף -דמיון מובנה בדרך שבה בונים משפטים בכל השפות - המשקף את "המודול" הפסיכולוגי המולד הזה.

ואכן נדמה כי תינוקות אוהבים צליל של קולות אנושיים. יילודים מגלים עניין רב יותר בצלילים של השפה המדוברת מאשר, נאמר, בצליל של פעמון מצלצל. אבל כיצד נוכל לקבוע את מידת תשומת הלב שיילוד מעניק לדבר כלשהו? הם הרי עסוקים כל הזמן -- אוכלים, בוכים, עושים את צרכיהם? אמצעי אחד הוא שימוש בפטמה מלאכותית המצוידת בחישן זעיר, על מנת לאמוד את עוצמת היניקה של הילוד. כאשר המראה או הקול של משהו מושך את תשומת הלב של התינוק, עוצמת היניקה יורדת או שהיניקה נפסקת כליל. זוהי שיטה מחוכמת ביותר שיכולה לומר לנו משהו על התפתחות מוחו של התינוק. יילודים מקדישים תשומת לב רבה יותר לקול אמם; הסברה אומרת כי הם "מכוונים" אל הנימה ואל גון הקול של האם עוד כשהם ברחם.

מחקר שנערך לאחרונה בפינלנד העלה, למרבה הפליאה, כי ילדים מתוכנתים ללמוד ולזהות צלילים של מילים חדשות גם כשהם ישנים. בניסוי, חילקו כארבעים וחמישה יילודים לשלוש קבוצות. כל תינוק בקבוצה הראשונה שמע בעת שישן בלילה הקלטה של אמו המזמרת צירופי הברות שלא הכירו; קבוצה אחרת האזינה להקלטה של צירופי הברות מוכרים והקבוצה השלישית ישנה בשקט. למחרת בבוקר, רק התינוקות בקבוצה הראשונה גילו פעילות מוחית, שהעידה כי הם זיהו את הצלילים הלא מוכרים כמוכרים.

והנה עוד סיוע לרעיון קיומו של "מודול" שפה המובנה במוח. אם חלקים מסוימים של המוח ניזוקים, בשל פציעה או שבץ, ההשפעות על עיבוד השפה יכולות להיות מובחנות וביזאריות ביותר. לעתים אדם מאבד את היכולת למצוא את המילים הנכונות. במקרה זה, הוא יהסס בכל הקשור למילים, ואפילו השכיחוֹת ביותר, או ביחס לשמות, אבל מבנה המשפט שלו יהיה מושלם. "אני צריך את, מה, אה, אתה יודע, מה המילה, הכרטיס, בשביל, אתה יודע, אה, כן, שכחתי את השם." בדרך כלל, תחומים אחרים של הזיכרון אינם מושפעים מכך. אדם אחר שסובל מנזק באזור מוח סמוך, יגיב בדרך הפוכה ממש. הוא ייזכר מיידית באוצר המילים, אך לא יהיה מסוגל לנסח אותן כהלכה. "רוצה רכבת כרטיס לאדינבורו". בשל חוסר יכולת גמור לשלוט בדקדוק ובתחביר, הם יוכלו לבנות רק משפטים בסיסיים ביותר.

לפי התאוריה המודולרית, כולנו מחוברים לטווח רחב של אינסטינקטים וצורות התנהגות המשותפים לכל ההומו סאפיינס, מציידים אבאוריג'ינים באוסטרליה ועד למלכות נשפי סיוםהלימודים בוויסקונסין. האופי הבסיסי של כלים אלה, הנבנים בעת תקופת התפתחותו של העובר ואחר כך של היילוד, זהה אצל כולם. הם אינם תלויים בהבדלים תרבותיים או בסביבה שאנו מגדלים בה את ילדינו. ייתכן שיהיו הבדלים בעיתוי - כשרים קוגניטיביים מסוימים יכולים להופיע בשלב מוקדם יותר או מאוחר יותר, על פי התמריצים שמקבל התינוק מהאנשים סביבו - וייתכן כי המודולים לא יפעלו כלל, אך הם שם, תוצאה ישירה של ההיסטוריה האבולוציונית שלנו ושל הפתרונות הפסיכולוגיים שהבררה הטבעית נתנה לבעיות החיים בסוואנה. הם תוארו על ידי ג'ון טובי (Tooby) ולדה קוסמידס (Cosmides) מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה כ"מפתחות שנועדו להתאים למנעול מסוים". הפתרון חייב להתאים לבעיית ההסתגלות האבולוציונית שאותה הוא נועד לפתור. אם להביא דוגמה ברורה מאליה, הפחד שלנו מגבהים מתאים להפליא לסכנה של נפילה ממצוק. אפשר לטעון כי על פי התאוריה המודולרית, לו יכולנו יכולים להעביר תינוק הומינידי מאחת התקופות היותר קרובות אלינו אל העולם המודרני והמפותח שלנו, היה הילד, עם המוח שלו שעוצב על פי המודולים של הסוואנה, ככל הנראה לומד שפה, מנהגים חברתיים ותפיסה קוגניטיבית בדיוק כמו אחד הילדים שלנו.

ואולם התאוריה המודולרית עוררה מחלוקת עזה. חוקר האבולוציה, פול ארליך (Ehrlich) מאוניברסיטת סטאנפורד, משוכנע כי הפסיכולוגים האבולוציוניים שגו, ולו רק משום שהמוח מורכב מכדי שניתן יהיה להצפינו בדרך כה ייחודית ומפורטת.

המוח מורכב מעשרים מיליארד תאי עצב עם מספר לא ייאמן של קשרים ביניהם, קשרים היוצרים את רשתות הנוירונים שלנו. על פי הערכה אחת, קיימים מאה מיליון קשרים בפיסת מוח בגודל של גרגר חול. ארליך הצביע על כך שגם אם כל אחד מבין שלושים אלף הגֵנים שלנו היה עוסק רק ברישוּת המוח, כל גן צריך היה להכיל תכנית לחיבור כמיליארד קשרים נוירוניים. זה פשוט בלתי אפשרי. גן בודד אינו יכול להכיל כמות מידע המתקרבת למספר הזה. יתרה מזאת, הגנים שלנו צריכים לשאת כמות גדולה של מידע הקשור לבנייה ולתפעול האיברים המורכבים האחרים שלנו. לא ייתכן שהגנים יוקדשו רק לפיתוח המוח. ארליך סבור כי "מחסור גנים" זה הוא הסיבה לכך שתינוקות נולדים כשהם כלכך חסר ישע. הוא משוכנע כי המוח ניחן בגמישות רבה, וכי האינטראקציה שלנו - עם אנשים, עם תרבות ועם העולם הפיזי - היא חלק מהותי מ"בניית" המוח. הגנים שלנו מספקים הדרכה והוראות בסיסיות, אך העולם סביבנו עושה את מה שהגנים אינם יכולים לעשות וגורם להיווצרות הקשרים במוח, ככל שאנו מתקדמים מן הרחם אל הילדות ואל מעבר לכך.

לדעת ארליך, המוח האנושי דומה לבית ישן ששופץ, תוקן, עוצב, נהרס חלקית ונבנה מחדש על ידי שורה של דיירים. הפינות המיותרות, הקירות העקומים, הסיוד הזול מעידים על המקריות, על האילתור ועל הייחוד שלו. התאוריה המודולרית של המוח האנושי דומה לקיר טרומי המגיע לאתר הבנייה, מוכן לתפוס את מקומו, על פי תכנית מפורטת. אין בגינת הבית מוזרויות ואין שום גחמות בחלונות. הבתים האלה מתוכננים היטב, יעילים ובדרך כלל די דומים זה לזה.

לשני המודלים האלה של המוח האנושי השפעה עצומה על האופן שבו אנו מתייחסים אל האינסטינקט. אם אנו מושפעים תחילה על ידי הסביבה ותהליך הלמידה, כי אז ייתכן שהאופי האנושי שלנו אינו לגמרי אוניברסלי; ייתכן כי אינסטינקט של ילד אינוּאיטי יהיה שונה מזה של ילדה אנגלייה. אם הדגם המודולרי הוא הנכון, כי אז אנו יכולים להיות בטוחים למדיי כי המוח של הומו סאפיינס זהה - אצל האינואיט ואצל הילדה באנגליה.

לאחר שהשוחות נחפרו וקווי ההתנגשות סומנו, צפוי לנו קרב ארוך ועקוב מדם. התאוריה המודולרית היא ליבת הפסיכולוגיה האבולוציונית; אם נקבל אותה, יתברר כי הבררה הטבעית הייתה עסוקה הרבה יותר מכפי שהעלינו בדעתנו, מכווננת ומשחיזה את ארגז הכלים המנטלי שלנו, כך שכל מה שנשאר הוא שהמודולים הפסיכולוגיים שלנו יופעלו ברגע הנכון. פירוש הדבר הוא שהמוח שלנו הנו מוצר הרבה יותר גמור מכפי שאנשים כמו ארליך יהיו מוכנים להודות. ארליך ועמיתיו מקווים כי ניתן יהיה להקצות תפקיד נכבד יותר לעולם שסביבנו בעיצוב המבנה המנטלי שלנו.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב

האינסטינקט האנושי - רוברט ווינסטון
Human Instinct - Robert Maurice Winston